במשך שנים התרגלנו לחשוב שהילדים שלנו יהיו חכמים יותר מאיתנו - פשוט כי העולם מתקדם. הרציונל היה פשוט - יותר השכלה, יותר ידע זמין, יותר טכנולוגיה, יותר "כלים" לילדים - אז גם יותר יכולת. העולם מתקדם, והראש מתקדם איתו. זו הייתה כמעט אמונה מודרנית: אם כבר יש משהו שאפשר לסמוך עליו, זו ההבטחה שדור ההמשך יהיה חד יותר, מהיר יותר, מצויד יותר. אבל בשנים האחרונות משהו מתחיל לחרוק. במדינות מערביות שונות, מבחני הישגים בינלאומיים הפסיקו להראות שיפור עקבי. בחלקם נרשמה בלימה. באחרים - ירידה. ופתאום השאלה כבר אינה תיאורטית: האם ייתכן שלראשונה מזה עשרות שנים, הדור הצעיר מציג ביצועים קוגניטיביים נמוכים יותר מקודמיו?
השאלה הזו כבר לא נשארת בשוליים של שיחות הורים או במאמרי דעה. לאחרונה היא עלתה לדיון רשמי בקונגרס האמריקאי, בדיון שעסק בהשפעת זמן מסך וטכנולוגיות חינוך על ילדים ובני נוער. על שולחן הדיון הונחו שתי עובדות שקשה להתווכח איתן: מצד אחד, בעשורים האחרונים חינוך במדינות מערביות הפך יקר יותר, טכנולוגי יותר, נגיש יותר. מצד שני, מדדים של אוריינות קריאה, יכולת מספרית ותפקודים ניהוליים לא מראים את השיפור המתמשך שהיינו מצפים לו, ובחלק מהתחומים מדברים כבר על בלימה ואף נסיגה.
האם הטכנולוגיה פוגעת באינטליגנציה?
(shutterstock)
מי שנתן את הניסוח החד לכך היה ד"ר ג'ארד קוני הורוואת', נוירולוג וחוקר מוח ולמידה, שהעיד בדיון והציג עמדה נחרצת: לטענתו, בעשרים השנים האחרונות אפשר לזהות לא רק האטה בקצב ההתקדמות של צעירים - אלא הידרדרות בחלק מהמדדים. הורוואת' לא טוען שהילדים "פחות חכמים" באופן כללי, אבל כן מצביע על תנועה מטרידה במדדים שמודדים את מה שהמערכת החינוכית והחברה חושבות שהן יכולות בסיס: קריאה, מתמטיקה, מדעים, קשב מתמשך ויכולת להתמיד במשימה.
כדי להמחיש, הוא נשען בין היתר על נתוני PISA - תוכנית הערכה בינלאומית של OECD שמקיפה עשרות מדינות ובוחנת אחת לשלוש שנים את מיומנויות הקריאה, המתמטיקה והמדעים של בני 15. בשנים האחרונות נרשמה במדינות רבות בלימה ואף ירידה בציונים בתחומים מסוימים. לזה מצטרפים מדדי הישגים לאומיים בארצות הברית ובמדינות מערביות נוספות, שציירו תמונה דומה - כשהקורונה והלמידה מרחוק פעלו כמכפיל כוח: תקופה שבה המסכים לא היו תוספת לשיעור, אלא התשתית עצמה.
כאן הורוואת' מציע את המשתנה המרכזי מבחינתו: החדירה המהירה והרחבה של מסכים וטכנולוגיות חינוך אל סביבת הלמידה. הטענה שלו לא מסתכמת ב"יותר זמן מסך זה רע". הוא מבקש לבחון ברצינות את האפשרות שחשיפה ממושכת למסכים משנה את האופן שבו ילדים מעבדים מידע: פחות רצף, יותר דילוג; פחות מאמץ קוגניטיבי מצטבר, יותר תגובה לגירויים קצרים. למידה עמוקה, הוא טוען, דורשת קשב מתמשך, חזרתיות ומאמץ - תהליכים שעלולים להיפגע בסביבה דיגיטלית שמתגמלת מעבר מהיר בין משימות, והופכת מוסחות לנורמה.
הדיון הזה מקבל משקל נוסף דווקא בגלל ההיסטוריה: במשך רוב המאה ה-20 תועד שיפור עקבי בציוני IQ ובמדדי חשיבה בין-דוריים - תופעה שמכונה "אפקט פלין". במילים פשוטות: לאורך עשורים, כל דור היה אמור "להביא תוצאה טובה יותר" מהדור שלפניו. לכן, אם אכן יש עכשיו ירידה במדדים מסוימים - זה לא עוד גל קטן. זו יכולה להיות תפנית. ואם זו תפנית, היא מחייבת לשאול שאלות יסוד: האם הטכנולוגיה היא כלי שמעצים חשיבה, או שהיא משנה את האופן שבו אנחנו לומדים, מתרכזים וזוכרים - בלי שנבחין בכך בזמן אמת?
המסכים נכנסו - והכיתה השתנתה
ד"ר עמיר גפן, חוקר ומרצה לבינה מלאכותית באוניברסיטת בר-אילן ויועץ אקדמי למשרד החינוך, מתאר את תמונת המצב ואומר שלפני הוויכוח האידיאולוגי חייבים להכיר במציאות: "אכן רואים ירידה בהישגים", הוא אומר. גפן מציין שהוא עוקב אחר עבודותיו של הורוואת', ומצביע על נקודת זמן שחוזרת שוב ושוב בניתוחים מהעולם: סביב 2010 מתחילה ירידה בהישגים של תלמידים. אלו בדיוק השנים שבהן הסמארטפונים והרשתות החברתיות פורצים לחיינו בקנה מידה המוני, והמסך מפסיק להיות מחשב בסלון והופך להיות סביבה צמודה לכף היד.
ד"ר עמיר גפןצילום: עינת מאיוהוא מדגיש את היתרון האמריקאי: ארצות הברית משתמשת בצורה מסודרת במבחנים שיטתיים שמאפשרים לראות מגמות לאורך זמן. אפשר להתווכח על הסיבות, אפשר להציע משתנים מתערבים, אבל את התמונה עצמה קשה להכחיש. "אותם נתונים קיימים גם אצלנו בישראל", הוא אומר. "למעשה, גם בארץ התוצאות במבחנים הסטנדרטיים הבינלאומיים נמצאות בירידה. אפילו ירידה חדה כמו במבחן TIMSS לדוגמה".
אבל הורוואת' לא מסתפק בגרפים ובממוצעים. מבחינתו, השאלה האמיתית איננה רק אם הציונים ירדו - אלא אם שינינו בלי לשים לב את סביבת הלמידה הבסיסית של הילדים שלנו. אם בעבר הכיתה הייתה מרחב אנושי, היום היא יותר ויותר מרחב דיגיטלי, ומה שהשתנה אולי איננו היכולות של הדור - אלא התנאים שבהם הן מתפתחות.
"לפי הורוואת' בני האדם לומדים טוב יותר באינטראקציה עם אדם אנושי מאשר עם מסך או מקלדת", אומר ד"ר גפן. "זו טענה שמבוססת על מחקרים מתחום הנוירולוגיה. הרי מה השתנה? בבית הספר מלמדים פחות או יותר אותו דבר, לא קרו שינויים דרמטיים, אבל הנה - ההישגים נופלים. אז בוא נחפש מה כן השתנה: כניסת הטכנולוגיה. אמנם סיבתיות היא נושא מורכב מאוד במדעי החברה. יכולים להיות עוד משתנים מתערבים. אבל מצד שני, איך אומרים, קשה לסתור או להתווכח איתו, כי מה באמת קרה מאז 2010? שמו במים איזה חומר?"
כשהולכים צעד נוסף, הטענה נהיית מוחשית יותר. לפי הורוואת’, ילדים כיום נמצאים מול מסך בחצי מהזמן שבו הם ערים. החשבון פשוט: מתוך 24 שעות, נקזז בערך שמונה שעות שינה ונשארו 16 שעות ערות - כשבערך חצי מהן, כלומר שמונה שעות, מתרחשות מול מסך. "זאת עובדה", הוא אומר. "והיא רלוונטית גם לישראל. העיניים של הילדים הן לא על דמות אנושית, אלא על מסך דיגיטלי".
מבט לתוך המוח
עם זאת, לא כולם ממהרים לאמץ את המסקנות כפי שהן. פרופ' ציפי הורוביץ-קראוס, ראש הקבוצה לדימות מוחי בילדים בפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה ובפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון, מבקשת לעצור רגע ולדייק. "חשוב לי להתייחס לזה בזהירות", היא אומרת. "לא שאני מפחיתה בחשיבות התוצאות האלה, אבל כשמדברים על מחקר מדעי צריך לזכור מהן ההגדרות של מחקר מדעי ומהו הליך השיפוט עד להגעתו לפרסום.
"עיתונות מדעית עוברת בדיקת עמיתים - חוקרים אחרים בודקים את המתודולוגיה, את איכות הנתונים ואת הניתוחים הסטטיסטיים על מנת לוודא שהמדגם רחב ושנעשה שימוש בכלים הסטטיסטיים הנכונים. עם זאת, אני בהחלט חושבת שיש יסוד סביר להניח שהתוצאות מתאימות למה שאנחנו רואים במחקרים שלנו במעבדה", היא מוסיפה.
פרופ' ציפי הורוביץ-קראוסצילום: ניתן זוהרוהרי, אפשר להיות סמוכים ובטוחים שאם יש מישהו בר-דעת שרואה מדי יום בעבודתו את ההשפעות של החיים לצד מסכים וטכנולוגיה על המוח שלנו, זאת פרופ' הורוביץ-קראוס. המעבדה שלה בטכניון בוחנת איך הסביבה משפיעה על יכולות למידה של ילדים, ובעיקר על יכולות ניהוליות, קשב, קריאה ושפה.
"אחד הנושאים שאנחנו חוקרים לעומק זה איך חשיפה למסכים והשימוש במסכים בקרב ילדים משפיעים על יכולות הלמידה שלהם. אנחנו לא מסתכלים רק התנהגותית דרך מבחנים של נייר ועיפרון", היא מדגישה, "אנחנו בודקים את הפעילות המוחית של ילדים בזמן ביצוע משימות על ידי אמצעי דימות כמו MRI ו-EEG.
"כלים אלו נותנים לנו מידע על פעילות מוחית בזמן ביצוע מטלה מסוימת. כך מתאפשר לנו לבחון את התהליכים ברמה המנגנונית - לראות למשל אילו רשתות מוחיות של קשב מושפעות מקריאה מספר לעומת ממחשב, ואילו רשתות מופעלות כשמקריאים לילד סיפור מטאבלט לעומת ספר מודפס". במילים אחרות: במעבדה של פרופ' הורוביץ-קראוס שאלת השימוש בטכנולוגיה מקבלת ממד ביולוגי כמעט מוחשי: מה קורה בפועל במוח של ילדים כשהמסכים נכנסים לחייהם.
"אנחנו עובדים עם ילדים מגיל שנתיים - מסתכלים על הימצאות מכשירים ניידים בזמן אינטראקציה של הורים וילדים, ובודקים אם עצם ההימצאות של מכשיר נייד, אפילו מבלי לגעת בו, משפיעה על התקשורת בין הורה לילד. והתשובה היא כן", היא מכריזה, "יש קשב משותף נמוך יותר בילדים בין שנתיים עד ארבע בקריאת סיפור אם באותו זמן המכשיר נוכח. אנחנו רואים את זה במכשירי EEG במדידה בו-זמנית של ההורה והילד".
פרופ' הורוביץ-קראוס: "במחקרים שעשינו בארה"ב הסתכלנו על הקשר בין זמן חשיפה ארוך יותר למסכים בילדים בני שלוש עד חמש והקשר למבנה של המוח - לא רק על התפקוד. מצאנו קשר בין סידור החומר הלבן - האקסונים, החלקים של תאי העצב שמעבירים מידע חשמלי מאזור לאזור במוח - ובין זמן החשיפה למסך של הילדים"
וזה לא נגמר כאן. "בילדים קצת יותר גדולים שהוריהם הקריאו להם סיפור מטאבלט לעומת מספר מודפס מצאנו הפניית קשב נמוכה יותר להורה שמספר את הסיפור. המכשיר עצמו (כלומר הטאבלט) ולא הסיפור – הופך להיות מטרת האינטראקציה, עם ניסיון חוזר של הילדים לגעת במכשיר, למשוך אותו אליהם, והסיפור הופך להיות שולי". וזה נמשך.
בניסויים אחרים ביקשו מילדים בני שש-שבע לבצע מטלה פשוטה במחשב (למשל תגובה למכונית כחולה מול אדומה), ובדקו מה קורה כשהטלפון נמצא בחדר לעומת מחוץ לחדר. היא מתארת שכאשר היה טלפון בחדר, העומס הקוגניטיבי היה גדול יותר ורמת המוסחות עלתה – גם בלי שימוש במכשיר. אצל ילדים בני שבע-שמונה בחנו קריאה מדף מודפס לעומת קריאה מהמחשב, וגם שם תוארה רמת פעילות שקשורה למוסחות. כלומר, לא תמיד צריך להפעיל את המכשיר כדי שהוא "יֵשב" על מערכת הקשב.
אם עד כה מדובר היה בקשב ומוסחות בזמן משימה נקודתית, הרי שכאשר בוחנים דפוסי חשיפה ארוכי טווח, התמונה נעשית עמוקה עוד יותר. "בקרב ילדים גדולים יותר אנחנו מסתכלים על זמן קריאה ממסך לעומת זמן קריאה מספר או דפים מודפסים", ממשיכה פרופ' הורוביץ-קראוס. "אנחנו רואים קישוריות נמוכה בין אזורי קריאה לאזורים שקשורים לשפה ויכולות ניהוליות כאשר ילדים קוראים זמן ארוך יותר ממסך, לעומת קישוריות חיובית גבוהה יותר - שזה מה שאנחנו רוצים לראות כשמדברים על קריאה - כאשר הילדים קוראים מדף מודפס".
היא גם מתארת מחקרים שבוצעו בארצות הברית ב-2020 ובדקו לא רק תפקוד, אלא גם מבנה. לפי דבריה, נמצא קשר בין זמן חשיפה ארוך יותר למסכים בקרב ילדים בני שלוש עד חמש לבין מדדים הקשורים לסידור החומר הלבן – האקסונים, המסלולים שמאפשרים מעבר מידע בין אזורים במוח. והיא מדגישה: ההבדל המשמעותי מבחינתם הוא זמן מסך פסיבי – שימוש במסך בלי נוכחות של הורה או מבוגר שמתווך, מבקר ונמצא באינטראקציה סביב השימוש. ככל שהחשיפה הפסיבית עלתה, כך סידור החומר הלבן תואר כ"פחות מיטבי".
מחקר נוסף שביצעה בעבר פרופ' הורוביץ-קראוס בדק כיצד משפיעה חשיפה של ילדים בני שש למודלי שפה דוגמת ChatGPT. "ראינו ממש התגייסות נמוכה של רשתות קוגניטיביות שלא הייתה קשורה ליכולת היצירתיות של הילדים, לעומת מצב הפוך במבוגרים", היא מגלה.
"חשוב לזכור שליכולות מורכבות כמו קריאה וכתיבה - יכולות הבסיס הנרכשות בבית הספר וכוללות בין היתר את אזורי הראייה והשמיעה, האזורים הקוגניטיביים ואזורי הקשב שאמורים לדבר אחד עם השני - יש קצב בנייה מסוים. אם אנסה להאיץ תהליכים ואשתמש במסכים שמעבירים את המידע מהר מאוד, רועש מאוד, מאוד צועק מבחינה ויזואלית, כך שזה לא מתאים עדיין למצב ההתפתחותי של המוח – אני בעצם כביכול מדלגת על שלבים.
"אם אתה לא מאפשר לאזורי הקשב להבשיל בקצב שלהם, לא תהיה בקרה טובה. הילד לא יֵדע להישאר בקשב לאורך זמן, שזה מה שמצופה ממנו בבתי הספר. אתה רוצה שילד ישב ויעמיק אם צריך, ומה שאנחנו רואים זו פגיעה בקשב ושינויים בעיבוד החישתי".
כדי לתרגם את המנגנון הזה לחוויה שכל קורא מכיר, היא משתמשת באירוע טעון שעבר כאן בשנה האחרונה: "בתקופה של המתקפה האיראנית היינו כולנו בסטרס מאוד גדול וניסינו להמשיך את חיינו ולתפקד, אבל הייתה תחושה של עומס - גם צריך לתפקד, גם לדאוג לילדים, גם לדאוג לעובדים בעבודה ועניינים רגילים, וגם להיות בקשב. האם בתוך סיטואציה של עומס כזה גדול הייתי מסוגלת לקחת ספר ולקרוא? כדי לעשות זאת אני צריכה להיות פנויה קוגניטיבית, ומה שקורה לילדים - הם עמוסים מכל הכיוונים, עם מכשירים, נוטיפיקציות. גם אם הם קוראים ממסך, הקריאה היא יותר שטחית, פחות מעמיקה".
המסקנה שלה זהירה אבל ברורה: היא לא מתפלאת אם יש פער בין המבוגרים של היום - שהתשתיות הקוגניטיביות והחישתיות שלהם התפתחו בצורה "ראויה" - לבין הילדים של היום, משום שיכולת ההקשבה וההעמקה עלולה להיפגע בסביבה דיגיטלית מוקדמת, מהירה ומפתה.
מצד שני, היא גם לא מציעה פתרון של בריחה: "אנחנו לא הולכים להיפטר מהטכנולוגיה, ואני גם לא רוצה להיפטר ממנה. היא נותנת לנו דברים מדהימים ומנגישה לנו מידע בצורה שהיא קלה הרבה יותר מאשר בימים שהייתי מטפסת על מדף כדי למצוא את הכרך הנכון של האנציקלופדיה. היום זה נורא קל, אבל היכולות הבסיסיות כמו הפניית קשב לגירוי אחד לאורך זמן חשובות על מנת שנוכל להעמיק. הרי לא נרצה ללכת לרופא שקיבל את ההכשרה שלו בסיכומי ChatGPT, אלא לרופא שעשה את הכשרתו תוך כדי העמקה בחומר. כדי להגיע ליכולת העמקה - אנחנו צריכים לבנות תשתית מוחית יציבה ולא לדלג על שלבים בהתפתחות המוח".
אז מה הפתרון?
פרופ' הורוביץ-קראוס: "צריך לשלב. לא להוציא את הספרים מבית הספר, להקדיש שיעורים לאיך והיכן מחפשים מידע, והכי חשוב - כיצד להפעיל חשיבה ביקורתית. לא לזנוח את הישן - לשלב לצידו את החדש, הספר לצד המסך. בנוסף, בימינו ילדים נחשפים למסכים כבר מגיל ינקות. הרבה פעמים הם גדלים לתוך המסך וקשה מאוד להפריד אותו מהם. חשוב לא לתת להם את המסך כבייביסיטר, ולזכור שהילדים מחקים אותנו, המבוגרים. המכשיר לא הופך אותם לחכמים יותר. חשיפה מוקדמת, שאגב על פי איגוד רופאי הילדים הישראלי והאמריקאי מומלץ להימנע ממנה מכול וכול, ממכרת ואינה תורמת להתפתחות המוח. כנראה להפך - קשר עין ואינטראקציה, בטח ובטח בגילים צעירים, יפתח את האזורים הקריטיים ללמידה וייצור בסיס לקשרים חברתיים עתידיים".
עדכון גרסה לצוות המורים
באותה רוח גם ד"ר גפן מבקש להחזיר את הדיון מכותרות של "בעד/נגד מסכים" לשאלה מערכתית: אם הסביבה השתנתה בגלל טכנולוגיה ובינה מלאכותית - גם תפקיד המורה חייב להשתנות. לדבריו, המורה יהפוך יותר למנחה של תהליך למידה מאשר "אוטוריטה של ידע". במקום שבו מידע זמין בלחיצת כפתור, הערך עובר למיומנויות: אמפתיה, חשיבה ביקורתית, עבודה בצוות, עמידה מול קהל, חוסן רגשי. "הקניית ידע תוכל להיעשות בחלקה באמצעים דיגיטליים, אבל בזמן שיתפנה נצטרך להשקיע בחיזוק מיומנויות אחרות. חשוב להגיד - אמנם הטכנולוגיה תשנה את החינוך ואת תפקיד המורה, אבל היא לא תייתר אותו".
ד"ר עמיר גפן: "כולנו נסכים שלעשות העתק-הדבק מהצ'אט בלי בכלל לקרוא מה הצ'אט כתב זה לא למידה. אבל מנגד, כשאנחנו משנים את המשימות הלימודיות לתלמידים ונותנים להם עבודה שהיא יותר נכונה לבינה המלאכותית, אנחנו רואים שיפור. אנחנו צריכים להיות פרו-אקטיביים בתוך התהליך הזה ולעבוד קשה"
אבל הטענה שמרחפת מעל הדיון היא כאמור לא רק חינוכית, אלא קוגניטיבית. כשהשימוש בבינה מלאכותית נעשה לא בצורה טובה, הוא עלול לתרום למה שמכנים במחקר האקדמי הפחתה קוגניטיבית (Cognitive Offload). "זו תופעה שאנחנו כבר מזהים במחקרים", אומר ד"ר גפן. "אני חושב שכולנו נסכים שלעשות העתק-הדבק מהצ'אט בלי בכלל לקרוא מה הצ'אט כתב זה לא למידה. אבל מנגד, כשאנחנו משנים את המשימות הלימודיות לתלמידים ונותנים להם עבודה שהיא יותר נכונה לבינה המלאכותית, אנחנו רואים שיפור. אם לא נעשה שינוי יזום בדרכי ההוראה וההערכה - התלמידים יפנו לצ'אט ויצטרכו לחשוב ולהתאמץ פחות, אז נראה את אותה הפחתה קוגניטיבית שאנחנו חוששים ממנה. לכן אנחנו צריכים להיות פרו-אקטיביים בתוך התהליך הזה. אנחנו צריכים לעבוד קשה".
במילים אחרות, אם הסטודנטים מקצרים את הדרך, ייתכן שהמערכת סללה להם אותה. "אם נתתי לסטודנטים שלי משימה שכל מה שצריך לעשות בה זה לכתוב שני פרומפטים בתוך הצ'אט ולקבל עליה ציון 95, הבעיה היא לא עם התלמידים או הסטודנטים - אלא במשימה שנתתי", מדגיש ד"ר גפן. "אלה הדברים שאנחנו חוקרים ומקדמים כרגע. את התובנות האלה אני מתווך למשרד החינוך בתוך מה שנקרא 'התוכנית הלאומית לבינה מלאכותית' והמכון למחקר של יישומי בינה מלאכותית בחינוך".
אולי פשוט הדרך שבה אנו מודדים אינטליגנציה כבר לא מתאימה לעידן המודרני?
ד"ר גפן: "נכון, אנחנו בעצם משתמשים באותם סרגלים שקיימים כבר שנים רבות. יש פה יתרון וחיסרון. היתרון הוא שאתה בעצם מקבל מגמה לאורך זמן. אם כל יומיים אתה משנה, תקבל בכל פעם תוצאה אחרת ותתקשה לראות את המגמה. נצטרך לעשות שני דברים במקביל. אחד, המבחנים הבינלאומיים הידועים זה מבחן PISA שקורה אחת לכמה שנים בכל העולם. בסיבוב הבא של המבחן ימשיכו לשאול את כל מה ששאלו עד היום, אבל יוסיפו דברים חדשים: האם התלמידים שלנו יודעים לזהות ולהבדיל בין עובדה לבין דעה שהם רואים במסכים? האם הם יודעים לזהות בין פייק ניוז לאמת? המיומנות הזו, שהיא קריטית בעיניי בעידן הבינה המלאכותית, הוכרזה בימים האחרונים והולכת להיות במבחנים הבינלאומיים בשנת 2029. זה אומר שיש לנו שלוש שנים להתחיל לעבוד קשה בכיוון הזה".
פרופ' הורוביץ-קראוס: "הרבה מאוד ממדדי ה-IQ נשענים על קצב. דור ה-Z הוא מאוד מהיר כחלק מזרימת המידע המהירה שהוא רגיל לקבל. אבל יש מבחנים, תת-מבחנים במדד ה-IQ, שלא דורשים רק מהירות. רובם אפילו דורשים דיוק, ופה השאלה. אם תיקח את מדדי ה-IQ ותסתכל רק על מהירות, אני חושבת שדור Z יהיה הרבה יותר מהיר מהדור הקודם. אבל האם הוא מדויק באותו האופן? אני לא חושבת".
האם צמצום השימוש במסכים לא יעזור?
ד"ר גפן: "הוא חלק מזה. אנחנו רואים את זה גם בישראל. זה גם עניין תלוי גיל. משרד החינוך חידד ממש לאחרונה את התקנות. ביסודי אין לנו סמארטפונים אלא אם מדובר בפעילות מאוד ספציפית ללמידה. ועכשיו יש גם הסתכלות על העל-יסודי. שם זה יותר מורכב".
